מקורות:
המחקר נלקח מאתר משרד הבריאות. שרותי בריאות הנפש, מחלקה למחקר ותכנון.
המחקר “אפידמיולוגיה פסיכיאטרית השוואה בין ישראל ומדינות אחרות” נערך ע”י – ד”ר דפנה לוינסון, ממונה מחקר ותכנון שרותי בריאות הנפש משרד הבריאות.
המחקר
אפידמיולוגיה פסיכיאטרית עוסקת בהתפלגות התחלואה הנפשית באוכלוסיה הכללית ובגורמים הקשורים בה. תחום מחקר זה בצורתו המודרנית החל להתפתח במחצית השניה של המאה ה11 בשני כוונים: מחקרים שהתבססו על אבחון קליני של מרואיינים ע”י קלינאים מוסמכים. ] 1 ]ומחקרים שהתבססו על הערכה עצמית של רמת מצוקה נפשית כאשר נקודת חתך בסולם התגובות האפשריות קובעת מי מהמשיבים מוגדר כ”מקרה” ומי לא. לשתי השיטות היו חסרונות בולטים: האבחון ע”י קלינאים מוסמכים היה יקר מדי ולא אפשר מחקרים על קבוצות גדולות והאבחון על פי רמת מצוקה לא הראה כיצד להבחין בין מי שסובל מהפרעות נפשיות ומי לא
בקרב המרגישים מצוקה “רבה” . וכך , שתי השיטות לא אפשרו למעשה פיתוח מידע רלבנטי לגיבוש מדיניות. השינוי הגיע בתחילת שנות ה- 70 עם התפתחות קודקס האבחנות הפסיכיאטריות ה DSM .הקריטריונים המפורטים לאבחנות השונות הובילו תחילה לפיתוח שאלונים מובנים שהיו מיועדים לפסיכיאטרים SCID( 2) ובהמשך לשאלונים המובנים הראשונים שהיו מיועדים לשימוש ע”י מראיינים שאינם אני מקצוע DIS( 3 . ) עברו DIS -ה משאלוני שהתפתחו( 4( ]Composite International Diagnostic Interview[ CIDI -ה שאלוני גלגולים רבים והועברו בארצות מערביות שונות. המאמר הנוכחי מתאר חלק מתוצאות מחקר בינלאומי אשר עשה שימוש בגרסה האחרונה של ה-CIDI שפותחה לצורך סקר ה WMH [ HEALTH MENTAL WORLD ]של ארגון הבריאות העולמי . )
שיעור הפרעות דכאון וחרדה בישראל
על פי ממצאי הסקר אחד מכל ששה בוגרים (%6.17 (בישראל סבל מהפרעה של דכאון או חרדה ]ד”ח[ במהלך חייו, וכמעט אחד מכל עשרה בוגרים ]סה”כ באוכלוסיה כ- 000,390 בוגרים [ סבל מהפרעות אלו בשנה שקדמה לראיון (%7.9[ (10 .]מבין ההפרעות שנבדקו , הפרעת דכאון מסוג מג’ור ] depression Major ] היתה ההפרעה השכיחה ביותר ] %8.9 אי פעם בחיים[ והפרעת חרדה כוללנית ] Disorder Anxiety General ]היתה השניה בסדר ] %2.7 אי פעם בחיים[. אחריהן הופיעו הפרעת פוסט טראומה %5.1 , דיסטמיה %9.0 , פניקה %9.0 , ]8[.0.6% ואגורפוביה 0.7% פולרית בי הפרעה 4 גרף מס’ 1 :שכיחות הפרעות רגש בשנה: אחוזים מכלל האוכלוסיה בהשוואה הבינלאומית ]11 ]נמצא כי הפרעות ד”ח אי-פעם בחיים נמצאו באחד מכל שלשה בוגרים במדינות צרפת, ניו זילנד, קולומביה, אוקראינה וארה”ב, באחד מכל ארבעה בוגרים במדינות בלגיה , גרמניה, לבנון, מקסיקו הולנד ודרום אפריקה, ובאחד מכל ששה בוגרים במדינות ישראל , איטליה, יפן וספרד. בניגריה ובייגינג) סין היתה שכיחות נמוכה יותר שהוסברה בבעיות מתודולוגיות במדידה.
שימוש לרעה באלכוהול מוגדר כצריכת אלכוהול המתמשכת למרות ותוך כדי ההפרעה הנגרמת להתנהגות התקינה. חשוב לציין כי הקריטריונים לאבחנה אינם מתייחסים לכמויות השתיה אלא רק לעצם השתיה. שכיחות השימוש לרעה באלכוהול בישראל נמצאה דומה לשכיחות השימוש לרעה במדינות ארופה המערבית אלא שכמויות השתיה הממוצעות בישראל היו נמוכות בהרבה בהשוואה לכמויות באירופה . כלומר, בישראל ההשפעות השליליות של אלכוהול הופיעו כבר לאחר שתיה של כמויות נמוכות יחסית של אלכוהול. בהשוואה באחוז המדווחים על שתית כלשהיא של אלכוהול , נמצאה ישראל בין המדינות הנוטות פחות לשתות לבנון, ניגריה דרום אפריקה, %55%-52 בהשוואה לשאר המדינות 94%-72 .
גיל התחלה
בישראל, אצל כרבע מכלל הסובלים מהפרעות ד”ח במהלך החיים, היה גיל ההופעה הראשונה של ההפרעה צעיר
מגיל 14 .אצל כ – %64 מכלל הסובלים מהפרעות אלה במהלך חייהם הופיעה ההפרעה לפני הגיעם לגיל 44
סדר הופעת ההפרעות במהלך החיים היה עקבי ברוב המדינות הפרעות התנהגות הן הראשונות להופיע החל מגילאים 7-8 . הפרעות חרדה מסוג פוביות וחרדה נטישה מופיעות אחריהן, בגילאים 6-73. טווח ההופעה הראשונה של הפרעות מסוג חרדה מוכללת, פניקה, הפרעות דכאון למיניהן ופוסט טראומה רחב הרבה יותר ונע משנות ה-20 הראשונות עד שנות ה-50 .
התנהגות אובדנית
“התנהגות אובדנית” מוגדרת כטווח ההתנהגויות שבין מחשבות אובדניות, תכנון התאבדות ועד ניסיונות
אובדניים. בדיקת הממצאים התייחסה לכל אחד מהמרכיבים האלה ולקשר ביניהם. בישראל דיווחו כ%5.5
מהבוגרים על מחשבות אובדניות ו %4.1 על ניסיונות אובדניים אי פעם במהלך חייהם .כ- %35 מבין החושבים
על אובדנות דיווחו גם על תוכניות לביצוע ו %25 מהם דיווחו על ניסיון אובדני בקרב החושבים על אובדנות, הסיכוי שיהיה ניסיון אובדני אם דווח על תכנון המעשה היה גבוה בהרבה %55 מאשר בקרב אלה שלא דיווחו על תכנית %8 ב- %60 מהדיווחים , אירעו המחשבות או הניסיונות האובדניים לפני גיל 24 .
ההסתברות להופעת מחשבות או ניסיונות אובדניים היתה גבוהה יותר אצל מרואיינים שסבלו מהפרעות נפשיות עוד לפני המחשבות על אובדנות. כך למשל הנוכחות של הפרעת דכאון כלשהיא העלתה פי 5.8 ,1.12 ו – 2.12 את הסיכויים למחשבות , לתכנונים ולניסיונות אובדניים בהתאמה, בהשוואה למי שלא סבלו מהפרעה נפשית. כל הפרעות הד”ח העלו את הסיכויים להופעת המרכיב הראשון בהתנהגות האובדנית דהיינו , מחשבות אובדניות. אך ברוב המקרים פרט להפרעות המפורטות בהמשך, נוכחות הפרעת ד”ח לא השפיעה על המעבר ממחשבות אובדניות לתכנונים או לניסיונות אובדניים. חרגו מכל אלה , הפרעות בי פולריות ופוסט טראומה. הנוכחות של הפרעות אלה העלתה לא רק את ההסתברות להופעת מחשבות אובדניות אלא גם את ההסתברות למעבר ממחשבות לנסיונות אובדניים ]סיכוי גבוה פי 2.6-5.6 בהשוואה לאלו הסובלים מהפרעות אחרות[. ממצא זה הופיע גם בישראל וגם בניתוח הרב לאומי. במדינות מפותחות , דכאון היה המנבא החזק ביותר למחשבות על אובדנות , ואילו פוסט טראומה והפרעות בי פולריות היו המנבאים החזקים ביותר לנסיונות אובדנים בלתי מתוכננים בקרב החושבים להתאבד. ככלל , התנהגות אובדנית נמצאה שכיחה יותר בקבוצות הגיל הצעירות יותר. הסיכוי לדיווח על התנהגות אובדנית בקבוצת לדיווח בהשוואה, בהתאמה 10.8 -ו 4.0 ,2.1 פי גבוה היה 21-34 – ו, 35-49 , 53-41 הגיל בקבוצת הגיל 54 ומעלה. בקבוצת הגיל הצעירה 34-21 דווח לא רק על שכיחות גבוהה יותר של התנהגות אובדנית אלא גם על סיכוי גבוה יותר לניסיונות אובדניים “ספונטניים” ללא שלב תכנון שרובם התרחשו במהלך השנה הראשונה לאחר הופעת המחשבות על אובדנות. בניתוח רב- לאומי נמצא שהמדווחים על פגיעות פיזיות ומיניות בילדות דיווחו פי 6.2-6.4 יותר על ניסיונות
אובדנות, וככל שמספר סוגי הפגיעות עלה כך עלתה גם הסתברות הניסיון האובדני .
הבדלים בין גברים ונשים
12 טבלה מס’ 1: הבדל בין נשים לגברים בסיכוי להפרעה אי פעם בחיים במדינות הסקר
השיעור הגבוה יותר של הפרעות ד”ח אי פעם בחיים ,בקרב נשים בהשוואה לגברים מופיע בכל המדינות . היוצא מהכלל היחיד הוא הפרעה בי פולרית המופיעה בשכיחות דומה בקרב נשים וגברים. בהפרעות של שימוש בחומרים או הפרעות התנהגות תמונת השכיחות הפוכה. בכל המדינות נמצא שיעור גבוה יותר של הפרעות אלה בקרב גברים בהשוואה לנשים. ההבדלים בשכיחות הפרעות נפשיות בין נשים וגברים נבדקו בניתוח רב לאומי באמצעות מודל מורכב שמדד עבור כל אחת מ 3 קבוצות הגיל בכל מדינה, את היחס בין שכיחות הפרעות אי פעם בחיים בקרב נשים ובקרב גברים, ואת מדד “המסורתיות/מודרניות”. מטרת הניתוח היתה לבדוק את הקשר בין שינויים באורח החיים ממסורתי למודרני לבין היחס בשכיחות ההפרעות בין נשים לגברים בתוך כל מדינה הבדלים בין דורות ובין מדינות. מדד המודרניות הוגדר על פי היחס בין נשים לגברים בכוח העבודה עד גיל 24 ,היחס בין אחוז הנשים לאחוז הגברים שהגיעו לחציון מספר שנות הלימוד במדינה , היחס בין חציון גיל הנישואין של נשים לעומת זה של גברים . התוצאות הראו עקביות רבה בין מדינות . השכיחות אי פעם בחיים 13 ואחוז הנשים שהשתמשו באמצעי מניעה בכל אבחנות החרדה וברוב אבחנות הדכאון היתה גבוהה יותר במובהק בקרב נשים בהשוואה לגברים. השכיחות אי פעם בחיים של הפרעות שימוש בחומרים והפרעות אימפולס היתה גבוהה יותר בקרב גברים. בכל המדינות האבחנה היחידה שלגביה לא נמצאו הבדלים בין גברים ונשים היתה אבחנה של הפרעה בי- פולרית. בדיקת ההבדלים הבין דוריים בתוך כל מדינה העלתה שלש אבחנות שבהן הפער בין גברים ונשים הצטמצם בקבוצות הגיל הצעירות יותר: בדכאון מסוג מג’ור, השכיחות היחסית בקרב נשים ירדה והתקרבה לזו של הגברים, בהפרעות שימוש והתמכרות לאלכוהול וסמים ובהפרעות התנהגות, השכיחות היחסית הגבוהה בקרב גברים ירדה והתקרבה לזו של הנשים. בכל שאר האבחנות לא נמצאו הבדלים בין הדורות. בדיקת ההבדלים בין מדינות העלתה שלמרות הבדלים גדולים במדד המודרניות , היתה אחידות גדולה מאוד בדפוסי ההבדלים בין
גברים ונשים באבחנות השונות . גם בישראל נמצא ששכיחות הפרעות ד”ח בקרב נשים גבוהה מזו שבקרב גברים הן כאשר ההבדלים נבדקים בשכיחות הפרעות אי פעם בחיים והן כאשר ההבדלים נבדקים בשכיחות ב71 החודשים האחרונים. אלא שנמצא כי סטטיסטית ניתן היה לנטרל את ההבדל ביו המינים לאחר הכנסה למודל הרב משתני משתנים כגון גיל, הכנסה, השכלה, תעסוקה, מחלות ממושכות, קורבנות לאלימות ומצוקה נפשית.
קבוצות האוכלוסיה בישראל
כזכור , המדגם בישראל היה מדגם מיצג של כלל האוכלוסיה הבוגרת מגיל 21 ומעלה ושל שלש תת הקבוצות . הראיונות נערכו בעברית ערבית או 14 העיקריות : ערבים, עולי ברה”מ לשעבר מ7878 ואילך ויהודים ואחרים רוסית על פי נוחות המרואיין. באופן כללי, שכיחות ההפרעות הנפשיות של ד”ח היתה דומה בכל שלש תת הקבוצות למרות שנמצאו הבדלים גדולים ביניהן במדד של מצוקה נפשית. הקבוצה אשר סבלה ממצוקה נפשית חמורה ביותר היתה קבוצת העולים ואחריה קבוצת הערבים .הקשרים בין גורמי מצוקה כגון : רמת שכר נמוכה שאינה הולמת אקדמאים ובין הסיכוי להפרעה נפשית נבדק בישראל ונמצא שהסיכון להופעת הפרעות ד”ח היה גבוה ב-%75 יותר בקרב אקדמאים המשתכרים עד 20111 ש”ח בחודש, בהשוואה לסיכון הממוצע בקרב כל השאר. המדגם המיצג של כלל אוכלוסיית הבוגרים בישראל אפשר בדיקה של הסיכוי להפרעות ד”ח בקרב ניצולי שואה ובקרב צאצאיהם. קבוצת ניצולי השואה סבלה יותר מהפרעות חרדה, הפרעות שינה ומצוקה נפשית גם כאשר השכלה , גיל ומידת דתיות נוטרלו סטטיסטית. לא נמצאו הבדלים בשיעור הדכאון בין ניצולי השואה לקבוצת הבקורת. ולא נמצאו הבדלים בין צאצאיהם של ניצולי שואה בהשוואה לקבוצת ביקורת ברמת המצוקה הנפשית או בשיעורי הפרעות הד”ח.
פניה לטיפול בבעיות והפרעות פסיכיאטריות
כ- %20 מכלל הבוגרים בישראל דיווחו כי פנו לפחות פעם אחת במהלך חייהם להתייעצות בגלל מצבם הנפשי. כ- %10 מכלל הבוגרים: %6.4 פונים לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש 15 במהלך שנה אחת פונים להתייעצות. %4.4 פונים לרופאי משפחה או רופאים אחרים ו-%3.1 פונים לאנשי דת או רפואה אלטרנטיבית. מבין הפונים לאנשי מקצוע בבריאות הנפש , כמחצית פנו למסגרות טיפול ציבוריות מרפאות בריאות נפש, מרפאות בבתי חולים וכו’ והמחצית האחרת פנתה לטיפול פרטי.
גרף מס’ 6 : אחוז פניה לטיפול בבעיות נפשיות בשנה: אחוז פניה לטפול כלשהוא, ואחוז פניה לאנשי מקצוע 17 בתחום בריאות הנפש
אחוז הפניה לטיפול בשנה אחת , בישראל נמצא בטווח הערכים של המדינות העשירות שבסקר. % 4.3%-81 . כאשר מתייחסים רק למי שפנו לשיחה/התייעצות ]ולא למטופלי מעקב תרופתי בלבד[ נמצא שבניגוד לשאר המדינות שבהן רוב הפונים לטיפול בבעיות בריאות נפש פנו לרופאים כלליים , בישראל רוב הפונים פנו לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. כ- %8 מכלל הבוגרים נטלו תרופות פסיכוטרופיות תחת השגחת רופא ב 12 החודשים שלפני הסקר. ברוב המקרים של נטילת תרופות דווח גם על פניה לאיש מקצוע לצורך התייעצות בנוגע למצב הנפשי. שיעורי הפניה לטיפול ושיעורי השימוש בתרופות פסיכוטרופיות היו קשורים למידת החומרה של ההפרעה, אך בסה”כ שיעורי השימוש בתרופות היו נמוכים יחסית]27,29 .]בקרב הסובלים מהפרעות ד”ח שסווגו כמקרים “חמורים” היה שיעור הפניות לטיפול %49 ושיעור השימוש בתרופות %31 .במקרים ה”חמורים פחות” היו השיעורים , %34 ו- %22 בהתאמה, ובמקרים ה”קלים” היו השיעורים %15 ו %13 בהתאמה. בכל המדינות נמצא קשר בין חומרת המקרה לבין אחוז הפניה לטיפול , אך בכולן גם במדינות העשירות, לא עלה אחוז הפניה לטיפול בקרב המקרים החמורים על %60[28 ]אחוז הפניה לטיפול בישראל , בקרב משיבים ללא כל הפרעת ד”ח ידועה היה %6 .אחוזזה נמצא בטווח המדינות העשירות בסקר: %2.2 באיטליה עד %7.9 בארה”ב.
גרף מס’ 7 : אחוז שקיבלו טיפול כלשהוא בשנה אחת לפי דרגות חומרה
טיפול סביר
בניתוח המשווה את טיב הטיפול במדינות השונות ]28 ,]הוגדר “טיפול סביר” ] treatment adequate minimally ] כ-8 ביקורים לפחות אצל איש מקצוע בבריאות הנפש , או כ-4 ביקורים אצל איש מקצוע בבריאות הנפש אך בתוספת של טיפול תרופתי ע”י רופא כלשהוא. במדינות העשירות נמצא כי אחוז מקבלי הטיפול הסביר מבין מקבלי הטיפול שהוגדרו במצב “חמור”, נע בין %43 בישראל ל – % 76 בגרמניה ובהולנד. כלומר, בישראל מדד זה היה נמוך בהשוואה למדינות האחרות. ברוב המדינות אחוז מקבלי הטיפול הסביר לא היה קשור לחומרת ההפרעה של המטופל.
הימנעות מטיפול ודחיית הפניה לטיפול
אחוז הסובלים מהפרעות ד”ח בישראל אשר פנו לטיפול בשנה הראשונה להופעת ההפרעה היה %21%-63 . חציון משך הזמן שחלף עד לפניה לטיפול , בקרב אלה שפנו בסופו של דבר לטיפול היה 2 שנים במקרים של הפרעות חרדה ו- 5 שנים במקרים של הפרעות דכאון. 27 בהשוואה הבינלאומית ]30]נמצא שבישראל, אחוז הפונים לטיפול בגלל הפרעות חרדה היה הגבוה ביותר בהשוואה לשאר מדינות אירופה %14% – 28 וחציון משך הזמן עד לפניה לטיפול היה הקצר ביותר מבין שאר מדינות אירופה 71-17 שנים. לעומת זאת, מקרה של הפרעות דכאון- אחוז הפונים לטיפול בישראל היה נמוך מרוב מדינות אירופה %29% – 52 וחציון משך זמן הפניה לטיפול היה ארוך יותר מרובן 7-2 שנים . ברוב מדינות הסקר כולל ישראל ]24 ,]הסיכוי לפניה לטיפול הן בהפרעות חרדה והן בהפרעות דכאון ,היה נמוך יותר אצל המשתייכים לקבוצות הגיל המבוגרות יותר וגבוה יותר בקרב נשים בהשוואה לגברים 28 . בישראל נבדקה השאלה אם ניתן להסביר את ההבדלים בין נשים לגברים בפניה לטיפול ע”י ההבדלים ביניהם בשיעורי ההפרעות הנפשיות, רמות המצוקה ומשתנים נוספים כמו גיל, הכנסה, השכלה, תעסוקה, מחלות ממושכות, קורבנות לאלימות ומצוקה נפשית 20. מצא שגם לאחר התחשבות בכל משתני הרקע שלעיל לא ניתן היה להסביר את ההבדלים הקיימים בין המינים בשכיחות הפניה לטיפול. נמצא כי הסיכוי של נשים לפנות
לטיפול נפשי היה גבוה ב %30 לעומת גברים, בכל תת קבוצות האוכלוסיה ]ערבים, עולי ברה”מ לשעבר ללא כל קשר להבדלים בהפרעות הד”ח אצלן.
קשרים בין בריאות גופנית ונפשית
19 שיעור המדווחים בישראל על תחלואה גופנית ממושכת כלשהיא בקרב הסובלים מהפרעות ד”ח היה %55, בהשוואה ל- %46 בקרב אלה שלא סבלו מהפרעות ד”ח.31 אצל הסובלים מהפרעות ד”ח היתה שכיחות גבוהה יותר במובהק של כאבים %45 לעומת %27 , מחלות נשימה %74 לעומת %71 ו מחלות/בעיות בכליות. 1.2% לעומת 3.5% בניתוח רב משתני אשר כלל גיל, מין , השכלה, קבוצת אוכלוסיה ערבים, עולי ברה”מ וכל השאר , BMI ועישון, נמצא שבקרב משיבים שסבלו מהפרעות ד”ח היו סיכויים גבוהים יותר פי 4.1 לדווח על כאבים, הפרעות נשימה , מחלות לב וסוכרת. הסיכוי לתחלואה ממושכת כלשהיא אצלם היה גבוה פי 6.1 בהשוואה לאלה שלא
סבלו מהפרעות ד”ח. ובכוון ההפוך, השכיחות של הפרעות ד”ח בקרב בוגרים שדיווחו על תחלואה גופנית כלשהיא לרבות כאבים היתה %5.13 בהשוואה ל %3.6 אצל אלה שלא דיווחו על תחלואה גופנית . ניתוח רב משתני לניבוי הפרעות ד”ח אשר כלל את כל משתני הרקע החברתי שנזכרו לעיל הראה שלכל אחד ממצבי המחלה הבאים: מחלות לב, סוכרת, מחלות נשימה, סרטן, מחלת כליות וכאבים ממושכים היתה תרומה שולית מובהקת לניבוי הפרעות ד”ח. נוכחות הפרעות ד”ח אצל בני 17-53 העלה גם את הסיכוי להשתייך לקבוצת המרבים בביקורי רופא שני ביקורים ומעלה במהלך שבועיים בהשוואה ל- 1-0 ביקורים . לאחר ניטרול משתני רקע , תחלואה גופנית ,כאבים והערכה עצמית של בריאות – היה הסיכוי להשתייך לקבוצת מרובי הביקורים בקרב הסובלים מהפרעות ד”ח גבוה.60%-ב בניתוח רב- לאומי של נתוני 17 מדינות , ניתן היה להפריד ולבדוק את עוצמת הקשרים בין מצבים גופניים ובין הפרעות דכאון ללא הפרעות חרדה, 2 הפרעות חרדה ללא הפרעות דכאון ובין הפרעות דכאון המשולבות עם הפרעות חרדה. נמצא הקשרים בין מחלת לב, סוכרת, אסטמה, לחץ דם אולקוס וכאבים ממושכים גב, ראש( ובין הפרעות דכאון ללא חרדה היו דומים בעוצמתם לאלה עם הפרעות חרדה ללא דכאון ולאלה עם הפרעות דכאון וחרדה. הקשר בין הצירוף של הפרעת דכאון וחרדה ובין המצבים של מחלת לב , כאבים ואולקוס היה חזק יותר מאשר הקשרים בין מצבים אלה והפרעות דכאון או חרדה לחוד. הקשרים בין תחלואה גופנית ובין הפרעות ד”ח נבדקו במספר עיבודים רב לאומיים. בניטרול השפעות גיל ומין , נמצאה עליה בסיכוי להפרעות ד”ח בנוכחות אסתמה פי 9.1 , מחלות לב פי 2.2 ,כאבי צוואר- גב פי 2.2,כאבי פרקים פי 9.1 ו -BMI גבוה מ-21 . הקשר עם BMI היה קשר חלש ונמצא רק אצל נשים.
כאבים
הקשרים החזקים בין הפרעות ד”ח וכאבים העלו שאלות נוספות שנבדקו במדגמים רב לאומיים. למשל, האם יש הבדל בין שכיחות הפרעות ד”ח אצל מי שדווחו על סוג אחד של כאב כאב ראש בלבד, כאבי גב-צוואר בלבד וכו’ בהשוואה למי שדווחו על מספר סוגים של כאבים נמצא במדגם של 76 מדינות שהסיכויים להפרעות ד”ח אצל מי שדווחו על סוג כאב אחד היו גבוהים ב-% 81 ואצל מי שדווחו על מספר סוגים של כאב היו גבוהים פי 6.2 בהשוואה לסיכויים של מי שלא דווח על כאב כלשהוא. ושאלה נוספת: מה הקשר בין כאבים ספציפיים לבין הפרעות נפשיות כאשר מנטרלים את הנוכחות של תחלואה גופנית אחרת ,כולל כאבים מסוגים אחרים נמצא מדינות מפותחות ומתפתחות, שהנוכחות של כל סוג כאב בנפרד העלתה באופן מובהק את שכיחות הפרעות הד”ח פי 1 .השכיחות של כאב כלשהוא כשהיא מחושבת בהתאמה לגיל, מין ומספר מחלות גופניות היתה גבוהה יותר בקרב נשים %45 מאשר בקרב גברים %31 אך בשני המינים , השכיחות של כאב כלשהוא היתה גבוהה בהרבה משכיחות הפרעות הד”ח שלוו בכאב %8 ו –%6.3 אצל נשים וגברים. לומר, כאב הוא מצב מחלה בלתי תלוי בהפרעות ד”ח ואיננו ביטוי גופני להפרעה נפשית נסתרת.
תחלואה גופנית ונפשית בגיל המבוגר
הקשר ההדוק בין מצבים ומחלות גופניות ובין הפרעות ד”ח סותר לכאורה את העובדה שדווקא בגיל המבוגר שבו שכיחות התחלואה גופנית גבוהה ביותר, שכיחות ההפרעות הנפשיות היא הנמוכה ביותר. בניתוח רב לאומי של 18 מדינות ]40 ]נבדק הקשר בן הגיל ובין שכיחות הפרעות ד”ח שלוו בתחלואה גופנית ושכיחות הפרעות ד”ח שלא לוו בתחלואה גופנית. נמצא שבכל קבוצות הגיל, חלקם היחסי של הסובלים מהפרעות ד”ח אשר מלוות בתחלואה גופנית היה גבוה יותר מחלקם של הסובלים מהפרעות ד”ח ללא תחלואה גופנית. אחוז זה עולה מ % 46 בגילאים 77-23 ל- %95 בגילאי 71 ומעלה. כמו כן נמצא שהסיכוי להפרעות ד”ח 13 עם או בלי תחלואה גופנית יורד בין הגילים 50 עד 80 ומעלה . כלומר, בגיל המבוגר, יש ירידה ברורה בהפרעות ד”ח , למרות שכיחות גבוהה של תחלואה גופנית או כאבים.
ולסיכום, ממצאי העיבודים על הקשר בין תחלואה גופנית והפרעות ד”ח מצביעים על כך שברוב המקרים הפרעות דכאון או חרדה אוכלוסיה הכללית מלוות בתחלואה הגופנית. הפרעות דכאון או חרדה שאינן מלוות בתחלואה גופנית הן היוצא מהכלל .
מוגבלות עקב הפרעות דכאון או חרדה
המוגבלות בחיי יום יום הנובעת על פי דיווח עצמי מהפרעות נפשיות נבדקה בהשוואה למוגבלות הנובעת מתחלואה גופנית. מרואיינים התבקשו להעריך את מידת המוגבלות שחוו בחודש בו המחלה הספציפית או המצב הנפשי המסוים היו החמורים ביותר בארבעה תחומי חיים: פעילות בבית, עבודה, חיים חברתיים ויחסים עם קרובים. כי הפרעות נפשיות גורמות למוגבלות חמורה מזו הנגרמת עקב בעיות 20 נמצא במדינות עשירות ועניות גופניות הן מבחינת מספר המשיבים שהגדירו את רמת המוגבלות שנכפתה עליהם כ”חמורה” והן מבחינת ממוצעי מידת החומרה. היוצא מהכלל בין הבעיות הגופניות היו הכאבים הממושכים אשר הובילו למוגבלות דומה ברמתה לזו של הפרעות נפשיות. מידת ההפרעה לחיי היום יום בגלל הפרעות נפשיות היתה חמורה יותר בתחומי התפקוד של יחסים עם קרובים ויחסים חברתיים. בתחומי עבודה ובעבודות בית היתה המוגבלות שנבעה מההפרעות הנפשיות דומה לזו שנבעה מבעיות ומצבים גופניים. נשאלת השאלה , אם הפרעות נפשיות מגבילות יותר מאשר בעיות גופניות מהי ההשפעה של הפרעות ד”ח המלוות גם בבעיות גופניות על רמת המוגבלות? האם תוספת המוגבלות בגלל הבעיות הגופניות היא תוספת אדיטיבית כלומר, המוגבלות של הצירוף זהה למוגבלות הנגרמת בשל סכום המרכיבים הנפרדים. או שקימת אינטראקציה: כלומר המוגבלות של הצירוף גבוהה או נמוכה יותר מסך כל המרכיבים. השאלה נבדקה בניתוח רב לאומי של 17 מדינות והתייחסה לקשר שבין הפרעות ד”ח לבין ששה מצבים גופניים: דלקת פרקים, מחלת לב, מחלות ריאה, כאבי צואר-גב, כאבי ראש וסוכרת. עבור כל אחת מהמדינות השוותה רמת המוגבלות בין ארבע קבוצות: משיבים עם הפרעות ד”ח ללא הבעיה הגופנית, משיבים עם הבעיה הגופנית ללא הפרעות ד”ח משיבים עם הפרעות ד”ח ועם הבעיה הגופנית ו משיבים ללא הפרעות ד”ח או הבעיה הגופנית. ההשוואות נערכו בנפרד עבור כל אחת מ- 5 מהבעיות הגופניות שצוינו לעיל. נמצא שעבור כל אחת מ- 5 הבעיות הגופניות שנבדקו , רמת המוגבלות אצל אלה שסבלו מהפרעות ד”ח בלבד היתה גבוהה יותר מאשר אצל אלה שסבלו רק מהבעיות הגופניות. וכן שרמת המוגבלות אצל משיבים שסבלו מהבעיה הגופנית ומהפרעות ד”ח היתה גבוהה יותר במובהק מאשר אצל משיבים שסבלו מהפרעות ד”ח בלבד או מהבעיה הגופנית בלבד.
סטיגמה
ההבדלים ברמת ה”סטיגמה” המורגשת בקרב הסובלים מהפרעות דכאון או חרדה בהשוואה לזו המורגשת בקרב הסובלים ממחלות גופניות נבדקו בניתוח רב לאומי בקרב משיבים שדיווחו על קשיים בתפקוד בחודש שלפני הסקר בלפחות אחד מתחומי התפקוד : טיפול בעצמי, ניידות תפקוד קוגניטיבי או תפקוד חברתי. הרגשת “סטיגמה” הוגדרה כדיווח על תחושה של “מבוכה, בושה או חוסר נוחות בגלל בעיות הבריאות שלך”, וגם דיווח על הרגשה של “אפליה או יחס לא הוגן בגלל בעיות הבריאות שלך ” 21 לפחות “במידה מעטה” לפחות במידה מעטה בשלושים הימים האחרונים. בישראל , אחוז המרגישים סטיגמה בקרב משיבים ללא הפרעות ד”ח או תחלואה גופנית ידועה היה %17 בהשוואה ל %8 ו %78 בארצות מפותחות ומתפתחות בהתאמה , בקרב משיבים עם תחלואה גופנית אחוז המרגישים סטיגמה היה % 12 בהשוואה ל-%13 ו-%28 בארצות מפותחות ומתפתחות בהתאמה ובקרב משיבים עם הפרעות ד”ח אחוז המרגישים סטיגמה היה %31 בהשוואה ל – %20 ו – %31 בארצות מפותחות ומתפתחות בהתאמה בכל המדינות , היתה הסטיגמה שהרגישו משיבים עם הפרעות ד”ח גבוהה מזו שהרגישו משיבים עם תחלואה גופנית ללא ד”ח . רמת הסטיגמה בישראל היתה קרובה לזו של הארצות המתפתחות וגבוהה מזו של הארצות המפותחות.
סיכום
ממצאי סקר בריאות הנפש העולמי שחלק מהם תואר כאן מצביעים על דמיון רב באפידמיולוגיה של הפרעות נפשיות בין המדינות השונות. מדינת ישראל , למרות הנסיבות שלה ולמרות ההרכב היחודי של האוכלוסיה שבה , אינה שונה ממדינות מפותחות אחרות בשיעור ההפרעות של דכאון וחרדה. גם שיעורי הפניה לטיפול בקרב מי שזקוקים לו נמוכים מאוד בהשוואה לשיעורי הפניה לטיפול בקרב הסובלים
מתחלואה גופנית אחרת אך גם כאן , ההבדל בשיעורים מאפיין גם מדינות מערביות אחרות ואינו מיוחד לישראל. הדמיון הרב מאפשר ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות כיצד לשפר את שירותי בריאות הנפש בישראל.
הורדה ותצוגה של המחקר הזה במקור, אפשרית על ידי לחיצה על הקישור הבא:
